<h1>ארחות חיים הלכ' עבודה זרה סימן ב'</h1>
<h2>דף יג.</h2>
יריד שקבעו הכומרים לקבל ממנו מכס [ו]ישראלים לוקחין וקונין שם בהמות ובגדים ולוקחין מכס [ממה] שקנה ומכר [דהא] דר' יוחנן אומר אסור [במהנה] היינו דוקא כשהמכס לקנות ממנו תשמישי ע"ז. ופעמים כשהגוי מוכר חפץ שלו בשוק אומר בכך וכך יהיה שלך ועוד פשוט לבנין [עכום פלוני] זה ישראל אסור ליקח דהיינו מהנה ואסור. ואם אינו אומר רק סתמא ועוד פשוט [מותר ואפילו אומר ועוד פשוט] לאלוה יכול להיות מותר דשמא יתננו לעניי גוים.
<h2>דף יג:</h2>
לבונה אסור למכור דמידי דתקרובות היא. ושעוה נמי ג"כ אסורה למכור לשום גוי ביום איד ויום שלפניו אבל שאר ימים (שעוה) [ולבונה] לשאר גוים מותר למכור [דתנן סתמא מותר] והאי כסתמא הוא. גביעים ג"כ שפגם גוי ובטלן ואחר כך קנאם ישראל הרי הם אסורין לפי [שהכומר] יעשה בו תפלה לע"ז דבשביל פגם קטן לא יניח לקלס ועובר הישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול.
והספרים ג"כ אסור למכרם לגוים לפי [שהכומר] קורא בו ומזמר ומשבח לע"ז ואפילו לגוי שאינו גלח אסור למכרן משום דודאי הגוי ימכרנו או יתננו [לגלח] והוי כמו עצים דאסור למכור [לכומרים] לשרוף תקרובת שלהם כדאיתא פרק קונם. כתב הבעל האשכול ז"ל ומלבושין שנעשו תחלה לשאר בני אדם ורוצים הכומרים לשמש בהם ע"ז יש מחמירין ויש מקילין. ולעניות דעתינו הן בכלל מה שאמרה המשנה ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור. שאם אינו מזכיר בפירוש לע"ז מותר. ויש מחמירין כי יש בגדים ידועים שהם קונין לכסות הבמה הרי הן בכלל אלו הדברים שאסור למכרן לגוים אבל בגדים שאין נעשין [לבמה אלא] לכומרים המשמשים ליתנהו בזה הכלל ומותר למכרם לכומרים עכ"ל.
<h2>דף יד:</h2>
ואסור למכור בהמה גסה לגוי ולא עגלים ולא סייחים ואנו מתירין למכור בהמה גסה לגוים שמא לשחיטה זבנה כמו רב הונא דזבין פרה לגוי מהאי טעמא ומתניתין דאין מוכרין כשמפרש למלאכה אני קונה. כך פר"ש ז"ל מ"מ פעמים שמוכר ישראל לגוי שור אפילו כשאמר בפירוש לחרישה אני קונה וגם סוסים וחמורים דלא שייך בהו שחיטה מוכרין אע"פ דבן בתירא אינו מתיר אלא בסוס שאין עושין בו אלא רכיבה שאין חייבין עליה בשבת (אעפ"כ) [אפילו] לעשות מלאכה שחייבין עליה מוכרין סוסים וחמורים לגוים כדי למשוך בקרון ולשאת משא על גבן. ופר"ת ז"ל דהאידנא דלא בקיאינן בקלא דליכא למיחש לשמעא קליה מותר. ומהאי טעמא שרו (אינהו) [התם] אידא דספסירא דלא ידעא לקליה ולא שייך למימר משום נסיוני פי' שמנסה אי אזלא שפיר ואזלא מחמתיה פ' מחמת קולו שמכרת והולכת וזמנין דהוי סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא והוי מחמר בשבת. ומהאי טעמא שרי טעמא שרי התם ואין אנו רגילין להשאיל ולא להשכיר כלום. ור"י ז"ל מפרש בימי חכמי התלמוד היו ישראלים הרבה ביחד ויוכלו לקנות ולמכור הם בהם ולא היה להם פסידא אם לא היו מוכרין להם אבל עתה שאנו מתי מעט אם לא נוכל להרויח מהם אצל מי נרויח ואם כן איכא פסידה גדולה ולא גזרו חכמים על גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. וכן נמי כתבו הבעל התרומה והר"ף. ומהאי טעמא שרו התם למכור להם חטים ושעורים משום פסידא אמנם מהאי טעמא לא שרינן למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר ולא ימצא ישראלים שיקנם כי אם גוים אבל אסור לישראל לקנות עגלים וסייחים כדי להרויח למכרן לגוים. וכן נמי פסק הבעל התרומה ז"ל. אין מוכרין להם כלי זיין והאידנא דמזבנינן להו היינו לפרסאי דמגנו עלן ומהאי טעמא שרי למכור להם שריונות וכובעין של ברזל.
